יום שבת, 21 בדצמבר 2013

1. עץ יחוסין - האדמו"ר מפארציווא רבי נתן דוד רבינוביץ זצ"ל - פתיחה

מתוך עץ יחוסין שהודפס בספר "ואלה הדברים שנאמרו לדוד" - דברי תורתו של האדמו"ר מפארציווא זצ"ל על ידי נכדו הרב נתן דוד רבינוביץ Rabbi Dr. Nosson Dovid Rabinowich.


יחוס זה נרשם על ידי הגה"צ כ"ק אדמו"ר ממונקטש רבי ברוך יהושע ירחמיאל ראבינאוויטש זצ"ל בן הה"ק המחבר זי"ע, ונכלל בתוכו אגרת היחוס אשר כתב הגאון הנודע רבי חיים דוב גראסס הי"ד (אשר מסר להנ"ל כדורון בעת נישיאו בזו"ר לבת  הרה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זי"ע), ונערך על ידי הרה"ח ישראל זאב גוטמאן הי"ו 


פתיחה
בספר מדרש אספה, מובא בילקוט שמעוני (במדבר רמז תרפד): בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהן הקדוש ברוך הוא, אמר להן, הביאו לי ספר יוחסין שלכן, שנאמר (תהלים צו, ז) הבו לה' משפחות עמים, כשם שבני מביאים, ויתילדו על משפחותם (במדבר א, יח). לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצות, אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כז, לד; סוף הספר), ואחר כך וידבר ה' במדבר סיני [גו'], שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם (במדבר א, א-ב; ראש הספר), שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהם.
והנה ברש"י בפרשת במדבר (שם, ד"ה וידבר) כתוב: 'מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה - כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאם לידע מנין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם'. והנה הפרשה הזאת היתה כבר בשנה השנית, וכמו שכתוב במפורש בתורה 'בשנה השנית', ומתן תורה היה בשנה הראשונה, והיאך ייאמר שבשעה שניתנה התורה לישראל נתקנאו בהן אומות העולם וסתם להם הקדוש ברוך הוא את פיהם במנין שמנאן אחר שנה?
ועוד, נאמר בעבודה זרה (ב, ב) [אומות העולם] אומרים לפניו, רבונו של עולם, כלום נתת לנו [את התורה] ולא קבלנוה? ומי מצית למימר הכי, והא כתיב (דברים לג, ב) ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, וכתיב (חבקוק ג, ג) אלוק מתימן יבוא [וקדוש מהר פארן סלה], מה בעי בשעיר ומאי בעי בפארן? אמר רבי יוחנן, מלמד שהחזירה הקדוש ברוך הוא על כל אומה ולשון ולא קבלוה, עד שבא אצל ישראל וקבלוה. אלא הכי אמרי וכו', כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה כמו שעשית לישראל וכו'. מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא הראשונות ישמיעונו שנאמר (ישעיה מג, ט) וראשונות ישמיענו, שבע מצוות שקיבלתם היכן קיימתם, עד כאן. ואם כן היאך יאמרו שנתקנאו בהם האומות, הלא החזיר הקדוש ברוך הוא על כל האומות וביקש מהם שיקבלהה, והם לא קיבלו.
*
ונראה דדברי המדרש 'שבשעה שקיבלו ישראל את התורה' לא קאי על קבלת התורה בשעה שניתנה, דהא באמת אז לא קיבלו אז התורה בלבב שלם, לבער כל רע שבלבם, דהרי יחד עם זה עבדו עבודה זרה, דאיתא במסכת סנהדרין (קג, ב) ועבר בים צרה והכה בים גלים (זכריה י, יא), אמר רבי יוחנן זה פסלו של מיכה. וברש"י (ד"ה זה פסלו של מיכה) פירש שני פירושים: כשכתב משה את השם והשליכו על נילוס להעלות ארונו של יוסף, בא מיכה ונטלו בהחבא וכו', וכשהעביר הקדוש ברוך הוא לישראל עבר מיכה עמהם שבידו השם - לעשות העגל. לישנא אחרינא, מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעברו ישראל את הים. ואיתא במדרש רבה בשלח (פכ"ד, א) שהיה צלמו של מיכה עובר עמהם בים, והיינו כלישנא אחרינא של רש"י. ואליבא דשתי הלשונות של רש"י על כרחך שעבר עמהם בשעת מתן תורה (וצריך ליישב את הכתוב בספר שופטים (יז, א) 'ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו', שמשמע משם שהוא יצר צלמו של מיכה, ועבר עמו לשבט דן, ומשמע בילקוט שמעוני (שם, רמז עב) שזה פסל מיכה, דהוא מביא את המימרא דרבי יוחנן על הפסוק בשופטים).
ונראה שבשעת מעשה העגל אמר ה' למשה (שמות לב, י): ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, לא קשר הקדוש ברוך הוא קיומו של עם ישראל להבטחתו של עם ישראל, וכאשר חילה משה את פני ה' (שם שם, יג) ואמר זכר לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, או אז נחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו (שם שם, יד), וקשר את קיומם למעשי האבות, וכאשר נחם ה' לעשות לעמו והתפייס עמם אמר ה' (שם לג, א-ב) לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר לזרעך אתננה, ושלחתי לפניך מלאך וכו'. אבל משה לא הסתפק בזה, אף על פי שכבר התפייס, ביקש שתשרה שכינה על ישראל, דכתיב (שם שם, טו-טז): אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו. אבל לא הסתפק גם בזה, וביקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, דכתיב ונפלינו אני ועמך (במסכת ברכות (ז, א) מאמר רבי יוחנן משום רבי יוסי). דהא בישראל התפייס אפילו כשעלה פסל מיכה עם ישראל ושימשו בו, כדאיתא בספר שופטים הנ"ל, אלא שבישראל זכו בזכות אבות. אם כן יש חשש שבאומות העולם גם כן ישתמשו בזכות אבות, שהיו גם לישמעאל ולעשו זכות אבות. אבל איתא בפסיקתא (רבתי פ"מ) על הכתוב (ויקרא כג, כד) בחודש השביעי, דבר אחר בחודש השביעי, אמר להם הקדוש ברוך הוא אומות העולם אין להם זכות אבות לתלות בהם כשהם נדונים, אבל אתם בזמן שאתם נכנסים לפני בדין אפילו אתם מתחייבים בדין אני מסתכל בזכות אבות ומזכה אתכם בדין וכו'. ואם כן דוקא לזה התכוון משה שלא יזכר להם זכות אבות כשהם עומדין בדין, וזה שביקש ונפלינו אני ועמך.
וכן כתב בזרע אפרים להרהגה"ק מוהר"ר אפרים זלמן מרגליות זי"ע [על הפסיקתא שם (אות א)] כי בדין לא מועיל זכות אבות, דאמרינן במסכת סנהדרין (קד, א) ברא מזכי אבא, ואין אבא מזכי ברא, ולכן אין זכות אבות לרשעים, וכדמסיים שם בגמרא אין אברהם מציל את ישמעאל, ואין יצחק מציל את עשו, אלא מידת הרחמים גורמת שזכות אבות מסייעת לבנים [עד כאן]. ומשה ביקש ונפלינו אני ועמך שיתנהג עם האומות כמידת הדין ולישראל במידת הרחמים.
ויובן בזה לתרץ קושית התוספות בסוטה (י, ב ד"ה דאייתיה לעלמא דאתי) על הא דאייתיה [דוד המלך לאבשלום] לעלמא דאתי, הא אמרינן דאבא לא מסייעא לברא, ואיך הביא אותו לעלמא דאתי. דבישראל מהני תפילת רחמים, ולכן שפיר יוכל זכות אבות להביא אותו לעולם הבא, דהרי מסיים שם [בגמרא] לאברהם ויצחק לא יכלו להציל את ישמעאל ועשו, אבל בישראל שפיר יכולים האבות לסייע לבנים.
ולכן נראה, דאומות העולם נתקנאו בהן בשעה שנתברר להם שהקדוש ברוך הוא מצרף בהנהגת ישראל מידת הרחמים למידת הדין, ויוצא מזה, שאפילו בשעה שמתחייבים בדין יוצאים זכאים, כדברי הפסיקתא שאומות העולם שאין להם זכות אבות יוצאים חייבים בדינם, אבל ישראל בזמן שנכנסים בדין אפילו הם מתחייבים מן הדין הקדוש ברוך הוא מסתכל בזכות אבות ומזכה אותם בדין. והוא לפי הגמרא שבת (לב, א): ואלו הן פרקליטין של אדם - תשובה ומעשים טובים, ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדין עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות – ניצול, שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת [מצאתי כופר]. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר, אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות – ניצול, שנאמר מליץ אחד מני אלף. והיינו אפילו ישראל מתחייבים מן הדין, כי הדין אומר (רמב"ם הלכות תשובה פ"ג, ה"א) כי מי שעונותיו יתרות על זכיותיו רשע, אבל הקדוש ברוך הוא מסתכל בזכות אבות ומזכה אותם, אפילו כשיש תקצ"ט מחייבין כולם, והמלאך המליץ יושר גם כן מחייבם תקצ"ט פעם, ורק מוצא פעם אחת להגיד לאדם ישרו וטובו, כבר הוא מזכה אותם. וממילא לא יפלא אם אומות העולם מתקנאים בהם, והקדוש ברוך הוא אומר להם הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, ושלכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצוות, כי עכשו יש לכל מלאך מצוה אחת אפילו בין תקצ"ט חטאים, להגיד לאדם ישרו. אבל כל זה לישראל, מפני שהקדוש ברוך הוא מצרף להם את הרחמים לדין, אבל לא לעכו"ם שאינם נידונין אלא על פי הדין.
*
גרסינן בנדרים (פא, א) ומפני מה אין מצויין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף, שלא יאמרו תורה ירושה היא להם (שיאמרו בני אדם תורה ירושה היא להם ואין אנו נזקקין ללמוד תורה. רש"י ד"ה שלא יהו אומרים). רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור (שלא יתגדלו, שלא ינהגו שררה כשיראו שהן ואבותם ובניהם תלמידי חכמים, יתגדרו. שם ד"ה שלא יתגדרו). מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור (דוודאי כל מי שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ודאי יתגברו. שם ד"ה מפני שהן). רב אשי אומר: משום דקרו לאינשי חמרי (שאין נוהגין להן כבוד ומבזין אותן מפני התורה שבהם. שם ד"ה דקרו לאינשי). רבינא אומר: שאין מברכין בתורה תחלה, דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב (ירמיהו ט, יא) מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכי השרת[1] ולא פירשוהו, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב (שם שם, יב) ויאמר ה' על עזבם את תורתי [אשר נתתי לפניהם ולא שמעו ולא הלכו בה], היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: לומר שאין מברכין בתורה תחלה (כשמשכימין לתלמוד תורה, ותלמידי חכמים בני תלמידי חכמים מתוך שהן זהירין לעסוק בתורה ורגילין בה אינן זהירין לברך כשפותחין, לא מקיימא ברכתא נהיה אנחנו וצאצאינו מלומדי תורה, עד כאן לשון רש"י (ד"ה שאין מברכין). והר"ן (ד"ה דבר זה נשאל) כתב שמצא במגילת סתרים של הרב רבינו יונה ז"ל שלא היה מברכין בתורה תחילה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכוונתה ולשמה, אלו דברי הרב החסיד הנ"ל, והם נאים ראויין למי שאמרם).
ראינו כאן שעל פי רוב אין תלמידי חכמים יוצאים מבניהם תלמידי חכמים, ויש בזה שלש דעות עיקריות, [א] דעת רב יוסף היא כמו שאמרינן באבות בפרק שני (מי"ב) בשם רבי יוסי התקן עצמך ללמוד תורה שאינו ירושה היא לך. [ב] ודעתם של רב ששת בריה דרב אידי ומר זוטרא ורב אשי שאומרים שזה מפני הציבור. והחילוק ביניהם הוא, שאחד אומר שלא יתגדרו על הציבור, והשני אומר שלא יתגבר על הציבור, והשלישי אומר שמבזין את הציבור, אבל כולם מודים שמפני הציבור הם באים לידי כך. [ג] והדעה השלישית של רבינא שאומר שהאשמה היא באבותיהם שלא אומרים הברכה שניה 'אנחנו וצאצאינו כולנו לומדי תורתיך'.
והנה שלש הדעות הראשונה תלויות בשלש הדעות שבש"ס בנוגע ללימוד התורה. רב יוסף הוא כדאמר כרבי יוסי התקן עצמך, שיהיה הוא עצמו מתקן את עצמו ללמוד תורה ולא שאחרים יכינו אותו ללימוד תורה, ואם יש לו אבות הרי אלו מתקינים לו ובני אדם יאמרו ירושה היא לו כאדם המוריש את כל אשר לו לבניו. וממילא מן השמים מונעין מן הבן ללמוד תורה, ואם לומד תורה הרי זה משכחו, כדאמר רבי יהושע בגמרא סנהדרין (צט, א) כל הלומד תורה ומשכחה דומה לאשה שיולדת וקוברת, אבל אם הוא מתקין את עצמו הרי לא בירושה באה לו.
ודעת שלשת האמוראים שזה גם כן נגזר מן השמים, היינו שאחד משלשה דברים קורה להם אם מקבלים בירושה ומתגאים על הציבור, או מתגדר או מתגבר או מבזה את הצבור, והתורה ניתנה כדי שלכל העם בין יחיד בין רבים בין תלמידי חכמים ובין עמי הארץ יהיה חלק בהם. ובתענית (ז, א) אמר רבי חנינא בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים דכתיב (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ולכן מן השמים ימנעו מהם להיות תלמידי חכמים כל זמן שלא מתקינים את עצמם ללמוד תורה, אבל גם הם מודים שלא בירושה הם באים, וכן הם מודים דמי שמתקין עצמו ללמוד תורה הרי לא בירושה היא באה לו.
ודעת רבינא שהאשמה בהורים, שאינם מתפללים כראוי בשעה שמתפללים בבוקר 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו לומדי תורתך לשמה' (ונראה כפי דברי רבינו יונה שמביא הר"ן הנ"ל, שברכו אבל לא ברכו לשמה), והוא כדברי רבה בר חיננא סבא משמיה דרב (ברכות יב, ב) כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש - נקרא חוטא, שנאמר (שמואל א יב, כג) גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם [והוריתי אתכם בדרך הטובה והישרה], וכדתנן במתניתין שם (לד, ב) על רבי חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים, וכדאמרינן שם בגמרא מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל שיגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בר דוסא לבקש עליו רחמים וכו'.
וגרסינן בבא מציעא (פה, א) אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן, כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (ישעיה נט, כא) ואני זאת בריתי אותם [אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם. מאי אמר ה' - אמר הקדוש ברוך הוא אני ערב לך בדבר זה. מאי מעתה ועד עולם - אמר רבי ירמיה, מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.
ובתוספות כתובות (סב, ב ד"ה החוט המשולש) ובתוספות בבא בתרא (נט, א ד"ה החוט) אמרי, על הא דקאמר שם בכתובות ובבא בתרא קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש לא במהרה ינתק (קהלת ד, יב) - זה רב אושעיא בנו של רבי חמא בר ביסא, דהא חזינן כמה שהיו אבותיהם ואבות אבותיהם תלמידי חכמים ולא קאמר עליהם והחוט המשולש לא במהרה ינתק? אלא הכא מיירי בשלשה דורות תלמידי חכמים שראו זה את זה, עד כאן לשונם. ובאמת, לפי דברי המגילת סתרים של הרב ר' יונה ז"ל שמפרש את דברי רבינא לא צריך לאמר שראו או לא ראו זה את זה, דאפשר לומר הא דאמרינן דלא מצויין תלמידי חכמים לראות את בניהם תלמידי חכמים היינו בלומדים שלא לשמה, והא דאמרינן והחוט המשולש לא במהרה ינתק מיירי בלומדים לשמה ומברכים בתורה ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו לשמה.
ובחידושי מהרש"א בבבא מציעא שם (חידושי אגדות ד"ה כל שהוא תלמיד חכם וכו') מפרש לפי מה שאמרו בפרקי אבות (פ"ב, מי"ב) רבי יוסי אומר התקן עצמך ללמוד תורה שאינו ירושה לך, דלבן תלמיד חכם קאמר הכי, שיתקן עצמו ללמוד תורה ואז אפשר לו לבוא אל מקום אבותיו, אבל בלי שיזרז עצמו מצד ירושה לא ימלא מקום אבותיו. ולזה אמר הקדוש ברוך הוא ואני ערב בדבר, שהערב במקום הלוה, והכי מי הוא הלוה, אלא האדם עצמו, וחייב ללמוד תורה והקדוש ברוך הוא ערב לו שישתלם לו, דהיינו שיגיע למעלת כבוד אבותיו, דודאי בלימוד התורה תליא מילתא, ומה אולמיה בן תלמיד חכם מבן עם הארץ? ואמר דבהכי עדיף שהתורה שלומר מחזרת ומסייעת לו להגיע למלא כבוד אבותיו שהיא אכסניה שלה [עד כאן דברי מהרש"א].
ואם כן, ודאי הוא, אם אבותיו לומדין תורה לשמה ומתפללין לשמה לבניהם אחריהם לכל שלשה דורות הבאים אחריהם שילמדו תורה לשמה, הקדוש ברוך הוא ערב להם שגם הם יראו בנים ובני בנים עוסקין בתורה, ויראו דורות ישרים מבורכים.
ובברכות (יא, ב): מאי מברך, אמר רב יהודה אמר שמואל, אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה. ורבי יוחנן מסיים בה הכי, הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. וברי"ף (שם ה, ב מדפי הרי"ף) נאמר 'ולומדי תורתך לשמה'. ואנחנו אומרים 'ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו' לפי הגמרא דלעיל בבבא מציעא (פה, א), ועוד מוסיפים 'לומדי תורתך לשמה' כגירסת הרי"ף, דהיינו שהננו מתפללים שנלמוד וילמדו בנינו לשמה, ואז נוכל לקוות שנזכה לראות את הדור השלישי עוסקין בתורה ובמצוות לשמה מעתה ועד עולם.
והנה אנחנו מתפללין לה' שנזכה ללמוד תורה לשמה, ועוד נזכה להתפלל ליוצאי חלצינו שגם הם יזכו ללמוד תורה לשמה, ונוכל לראות בנינו עוסקין בתורה ובמצוות לשמה עד עולם.
ולא אמנע עוד מלהודיע לבנינו אחרינו, שפעם אחת הייתי לבד אצל אבא מרי הקדוש זי"ע, והיה אחרי נטילת ידיו הקדושות, שהיה נוהג בהם כמה פעמים ביום, והיה מעמיק במחשבותיו מאד, והיה עומד על יד החלון ומסתכל החוצה, ופתאום הפנה פניו אלי ואמר, דע לך שזקנינו הגה"ק היהודי אמר פעם שלפניו היו ארבעים דורות זה אחר זה בעלי רוח הקודש, והוא בתפילתו זכה עוד לארבעה דורות שישרה עליהם רוח הקודש הזה (ואבא ז"ל היה הדור הרביעי של היהודי הקדוש). ואז פנה אלי אבא מורי ז"ל, ואמר: הנה מעכשיו תלוי הדבר בך.
והנני מקבל עלי להתפלל שאזכה ללמוד תורה לשמה, ואני מקבל עלי להתפלל שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, והלואי שתתקבל תפלתנו לפני אדון כל.
והנה כתבתי את ספר היוחסין כפי הידוע לי, והשם יתברך יהיה מסתכל בספר היוחסין ויראה את אבותינו הקדושים וידון אותי לכף זכות אף על פי שעוונותי מרובין, כמבואר בפסיקתא.
ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ'
אבדק"ק מונקאטש, סאן פאולו וחולון



[1] ראה שם ברש"י ד"ה נשאל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה